קצת עלי

תחומי עניין והרצאות:

 

        גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בעת החדשה: פני הארץ מן התקופה העות'מאנית ועד ימינו וההתיישבות היהודית.

        המעמד המשפטי של מקרקעין בארץ-ישראל ולאחר קום מדינת ישראל.

        גיאוגרפיה היסטורית של ירושלים, יפו ותל-אביב.

 

 

 

מקומות עבודה אקדמיים לאורך השנים:

 

        האוניברסיטה העברית

        אוניברסיטת חיפה

        מכון שכטר למדעי היהדות

 

הרצאות במוסדות לא-אקדמיים:

 

        מכון אבשלום

        יד יצחק בן-צבי

        קורסי מורי דרך

        קתדראות שונות לקהל הרחב

 

 

 

מיוחדוּת ההרצאות שלי

היסטוריה כמִבְדֶה?

אם נצעד בנתיב שסלל היידן ווייט, נוכל להתבונן על אירועים ואתרים לא רק כעובדות יבשות, אלא לחשוף את האופן בו הן מסופרות. בית או אתר כלשהם עשויים להיראות כעצמים דוממים, אך אוזניים רגישות תוכלנה לשמוע את קולות העבר הרוחשים בין אבניהם.

 

 

במשך שנים, בקורסים לסטודנטים או בסיורים למתעניינים במיוחד, זו דרך הניתוח אותה אני מנסה להנחיל. מובן שדרך זו אינה חד-משמעית. כמו שיצירת ספרות (מבדה) או יצירת אמנות מתפענחות בדרכים שונות, מרגע ששחרר/ה אותן המחבר/ת לאוויר.

 

 

ניקח לדוגמה את מוזיאון האצ"ל ('בית גידי'), בפארק צ'רלס קלור. זהו אתר רב-רבדי, שעל פניו פשוט מאכלס את המוזיאון ומספר את סיפור כיבוש יפו על-ידי אצ"ל; אך למעשה הוא נושא בחובו סיפורים מתקופות שונות, ונרטיבים שונים שעיצבוהו. אנו מכנים זאת בגיאוגרפיה-תרבותית "מקום דיאכרוני". נדמה זאת לתל ארכיאולוגי: בעוד בתל רגיל השכבות נוכחות יחדיו באופן סינכרוני, נדמה לרגע, שכל שכבה הרסה את קודמתה. לכאורה נותר תל חד-שכבתי. אולם ברור שקולות העבר נשמעים (אם לא המראות, שכבר אינם) לאזניים רגישות. האתר מספר את סיפורה של השכונה שבית זה מהווה שריד כמעט יחיד לה; הוא מספר את המתח בין נרטיבי ההגנה ואצ"ל על כיבוש יפו; ואם נרחיב את מבטנו, הוא מספר את יחסי יפו ותל-אביב וקו התפר ביניהן שקיבל פנים שונות לאורך השנים. כמו-כן, לא נשכח את קו החוף בו ממוקם האתר וסיפור יחסי יפו ותל-אביב עם הים והחוף.

 

 

כעת נוסיף לפיענוח האתר את האדריכלות של המוזיאון: מעין קופסה מודרנית עשויה זכוכית שחורה עם פאנלים מתכתיים, ש"הולבשה" על בית חרב בצבעי אדמה (כורכר) שצומח מן הקרקע. יצירה זו, שעליה זכו האדריכלים בפרס חשוב, ניתנת גם היא לפיענוח בדרכים שונות. וכמו כל יצירת אמנות, הפיענוח יכול לתאום את כוונת המחברים, וגם להציע אלטרנטיבות.

 

בית גידי הוא דוגמה אחת מיני רבות למבנה שקירותיו מהדהדים סיפרים שונים, לעיתים אף מתנגשים. אם רק נפתח לרגע את תיבת הפלאות, נוכל להאזין למגוון הקולות שאני ואתם/ן, וקבוצות שונות (פוליטיות, אתניות ואחרות) - מספרות/ים לעצמנו. אני מכנה זאת: מקום המספר את סיפורו...

 

שהרי למי נועדה ההיסטוריה? האם רק לחובבי הז'אנר ולספרים על מדפים? בדיוק כמו ספרות ואמנות, גם היסטוריה נועדה בראש וראשונה לעצב דעות, עמדות וזהות. ועל אלה, כידוע, יש לשאת ולתת.